לפעמים נדמה לי שהמילים שאני מעלה כאן, עבורך, נכתבות על פני השטח של חומר שחור ורך. מדי בוקר אני מקדים להתעורר ומרגיש את החומר הזה סביבי, צמיג בחשכת לפנות בוקר. אני מתעורר מבוהל, מבולבל, ומחפש אותך; כי אם אתה עדיין מבושש לבוא, אז אולי גם הבוקר לא יהיה, ורצוי להקדים, להשכים קום ולוודא.

החלטתי לוותר הפעם, במכתב הזה, על ליטוש משפטי הפתיחה, על עיגול קווי הזמן כדי להחביא את הפרטים הלא־נעימים שבוודאי כבר הדחקת. אבל אני רוצה שתדע שזה לא משום שאני מאשים אותך, גם לא מאשים בכלל את השתיקה שלך, את הבחירה לקבור אותי בין תקופות חשובות יותר בהיסטוריה האישית שלך – גם אני הייתי קובר אחרי עשור – הסיבה, אני חושב, די טבעית: קצת מהאדישות שלך התחילה לזלוג מהצד שלך גם אל הצד שלי.

אני מצטער, קשה לי לנהל את ההתכתבות החד־צדדית הזו, אז אני מלהג. אלה רק מחשבות לילה תועות. אתה מכיר אותן. וגם השגרה החדשה הזו משפיעה עליי לרעה. היא מאפשרת למחשבות שלי להיערם זו על גבי זו בשעות הארוכות שבהן אני מנקה או מאכיל חלזונות. זיכרונות, חרטות, תהיות – כל כך הרבה חרטות ותהיות רק מהחודשים האחרונים, דברים שאני רוצה לשתף אותך בהם ולשמוע את דעתך. כל מחשבה כשלעצמה לא כבדה מדי, אבל אני יכול להרגיש אותן נאגרות שם, מאחורי מחשבות היום. הן מצטברות שם למינון מופרז, ומינונים מופרזים גורמים לי לפעימות לב מואצות.

אני יושב על מיטה גדולה בחדר מרווח. בימים יש אור שמש שממלא את החדר מבעד לחלון הגדול שמשקיף על ההרים. זה החדר הטוב ביותר שבו ישנתי בחודש האחרון, טוב בהרבה מכפי שציפיתי לקבל כמתנדב בחוות חלזונות. אבל אולי נוחות כזו היא דבר שכיח בחווֹת חלזונות. אולי כל חווֹת החלזונות היו פעם אכסניות עם חדרים מרווחים ומיטות נוחות.

הלילות הם עניין אחר. אין קליטה סלולרית ואין חיבור לאינטרנט. הקשר היחיד שיש לי עם העולם החיצון הוא ערוץ ההתכתבות הזה שפתוח דרך המכשיר הלווייני, והשקט, הדממה החד־צדדית שעולה מהערוץ בחשכת לפנות בוקר כבר בלתי נסבלת. אני נרדם לצלילי היעדרך ומתעורר לפנות בוקר בלב הולם.

אין הרבה שאני יכול לעשות בנושא. אני זוחל אל דופן החלון, מקלף את הצבע המתפורר של המסגרת בתנועות איטיות ובוהה החוצה.

הנוף הלילי נראה כמו קנבס שצבוע בגוונים שונים של חושך. אפשר להבחין בקיר האטום והמאיים של ההרים באופק, ובשחור־אפור המאובק של השמיים המעוננים. הגגות של החווה, ירוקים ביום, נראים עכשיו כמו פני השטח של דבר צמיגי וכהה. העושר הלילי מהפנט, ואני מוצא את עצמי נזכר לעיתים קרובות איך פחדתי בתור ילד להציץ מהחלון הגבוה שהיה מעל המיטה שלי, להחליף מבטים עם אותו כתם שחור ומעוות שנח על הגבעה, כתם שבאור היום לא היה יותר ממאגר מים חלוד.

משונה, לא? האופן שבו פחדים מסוימים מתגלגלים להיות מקורות נחמה כשאנחנו מתבגרים. ואולי זו בכלל הסיבה שחששנו מהם מלכתחילה. אני מגשש אחר הצלקת שבגב התחתון, הצלקת הזהה שלנו, ונזכר – בכלל רציתי לכתוב לך במכתב הזה על ההתחלה, על נקודת המוצא. רציתי לכתוב לך על הניתוח.

אתה לא זוכר את תקופת הניתוח. כלומר, אתה חושב שאתה זוכר, אולי אתה אפילו זוכר את הפרטים הקטנים של הניתוח עצמו. על מה אני מדבר, ברור שאתה זוכר את הפרטים הקטנים, בגלל הנטייה שלך לספר אותם שוב ושוב, מזיין את השכל עם סיפור הגבורה האישי שלך:

"כן, אבן בכליה באמת יכולה להגיע למשקל כזה. אפילו כפול, אם אתה אמיץ מספיק לחכות את הזמן הדרוש"; "תסמינים קלים, אם בכלל. אולי האבנים היו מתפרקות לבד וכל העניין היה נפתר מעצמו, אלמלא המיני־שבץ שהרס"; "ברור שהתעקשתי לקחת את האבנים איתי הביתה. הן שלי".

(האבנים בכלל לא נראו כמו אבנים אמיתיות. דמיינת אותן חלקות וצבעוניות, רצית לסדר אותן על מדף. אבל רופאים יכולים להיות כה רשלניים כשזה מגיע למתן שמות לדברים – זוכר שהם כינו את השבץ "סיעור מוחין"?)

כמו שציינתי, אין לי הרבה אמון בזיכרון שלך לטווח הארוך, ובמיוחד בכל מה שקשור לזיכרונות רעים: יש לך נטייה לדחוף אותם לכל חלל פנוי. אתה עורם אותם בערימות גבוהות ובלתי יציבות. אתה מאבד רגעים באופן סדרתי. אבל אני כאן כדי לעזור. ברשותך, אתחיל בהרדמה:

תמיד דמיינת חדרי הרדמה בתור מקומות חשוכים ואינטימיים. עכשיו ברור לך כמה מטופש זה נשמע. סרקת את החדר הלבן בחיפוש אחרי דבר להסתכל עליו כדי להימנע מקשר עין עם הסגל הרפואי, ולבסוף הסתפקת בניסיון לאתר את ציר הסיבוב של הרצפה והתקרה, וכל מה שביניהם. אבל בזמן שעדיין ניסית להתחקות אחרי הציר החמקמק, כבר מצאת את עצמך בחדר אחר עם כאב עמום בבטן. התקשית להחזיק את העיניים פקוחות. פרטים מדויקים להפליא מילאו את ראשך, מהתקופה שקדמה לנטישת היומנים שלך, להזנחת מחיצות הנייר שהפרידו תקופות, מנעו זליגות ומריחות של זיכרונות על פני זמנים שונים. שיהיה ברור – אני לא מאשים אותך בהזנחה, אני רק מציין עובדה. אחרי הכול, זה לא שהיומנים שלך היו מבוססים על התרחשויות מעניינות במיוחד. למען האמת, היומנים שלך כלל לא היו יומנים, אלא רשימות. רשימות ארוכות של מידע יום־יומי, פרוס דק לעובדות תפלות. הנה כמה מהסעיפים שכתבת בילדותך, דברים בהם נזכרת בבית החולים:

• התאריך שבו הספה השחורה עברה לצד הקיר הצפוני שבסלון.
• מה אכלת לארוחת הערב בשלושים בינואר 57'.
• מי רב עם מי באותה ארוחה.
• מי צדק.

כתבת הכול. כתבת כאילו היית המקור הבלעדי של היסטוריון החוקר דרכך את הרגלי היום־יום בעבר רחוק ואבוד. האמנת שאם תמלא את הדפים במספיק פרטים, תוכל לחזור לאותם רגעים מתועדים, כמו חדרים סודיים שרק אתה יכול לבקר בהם.

וביקרת. כמו מפקד שבוחן את חייליו במסדר, גילית עניין רב מדי בשינויים הקלים שפקדו את רהיטי וחפצי הבית. היה משהו כמעט אסטרטגי באופן שבו אמא בחרה לסדר אותם: כאילו הם מחכים דרוכים לאיזה קרב בלתי נמנע. כל שינוי – הזזת שולחן או החלפת תמונה – היה סימן דרך לחילופי תקופות, וכל חילוף כזה קירב את קץ ההמתנה, את רגע ההכרעה. העתיד הלך וקרב בפעימות קטנות של שינוי, ואתה ארבת לו כדי לתפוס אותו כאשר יגיח. זו כמובן הייתה אשמתה של אמא – הרי אי אפשר לגור בבית של שחקנית שחמט מקצועית ולצפות מדברים לנוח סתם כך במשבצת שלהם ללא סיבה טובה.

אני שוב נסחף לאחור, לעבר הרחוק־מדי שלנו. הרי דיברנו על הניתוח, עצרנו בהתאוששות. בפעם הבאה שפקחת את העיניים במיטת בית החולים, מצאת את המשפחה בהרכב מלא: דודה רעות ואבא, מנהלים שיחה מהירה מכדי שתוכל לעקוב אחריה; אמא, שכבר החלה בשקיעתה המוכרת במסך שלה, מקלידה תווים מדודים ומיד משמידה אותם ברצף מהיר של מחיקות.

הייתה כבדות מובנית בגופך, כאילו המנתחים דווקא הכניסו אבנים פנימה, לא הוציאו. שאלת: אתם חושבים שהניתוח ישפיע על מחירי ביטוח הנסיעות?

כה טיפשי מצידך – הרי שוק הביטוחים נמצא בקריסה זה שנתיים. המחירים שלהם אינם רלוונטיים יותר מהאבנים, מונחות באיזו שקית פסולת ביולוגית בקרבת מקום. אבל הדממה שהשתררה בחדר לא נבעה מתחזיות פיסקליות של חברות ביטוח. זו הייתה שתיקה של החלפת מבטים, שהופרעה רק על ידי טפיפות אצבעותיה של אמא, ממשיכה להקליד את המכתב שלה באין מפריע.

מצטער, זו בטח ההרדמה, התכוונתי –

חשבנו שאולי תעדיף לדחות את הטיול, אבא אמר. הוא היסס ורעות נחלצה לעזרתו.

הבעיה היא לא עם הטיול עצמו, הבהירה, הבעיה היא שאתה שוב מתעקש להתנתק. אפילו לתוכנית התכתבות בסיסית אתה מסרב להצטרף. זה נשמע לך הגיוני, לנסוע לארץ זרה אחרי ניתוח, בלי שום דרך להבטיח שתהיה בסדר? ואבא אמר, יש עכשיו מבצע הצטרפות לחברי משפחה, רק שתדע.

בהית באוויר. אתם רוצים שאתחיל להתכתב?

הם שתקו, אז חידדת: להתכתב עם… עצמי?

עם עצמך בעתיד, רעות הדגישה.

רק בשבילנו, שנהיה רגועים, אבא הוסיף.

תזכור שאם הייתה לך התכתבות קודם, היית יכול להזהיר את עצמך מהאבנים, רעות המתיקה את הרגע.

מעולם לא היית חסיד גדול של התכתבויות. להתכתב עם עצמך נשמע לך תמיד כמו גימיק נרקיסיסטי, אפילו אם ה"אתה" שאתה מדבר איתו נמצא בעבר או בעתיד. תיעבת את האופן שבו אנשים סביבך התמסרו לשירות שכלל לא עלה בדעתם עד לפני כמה שנים, סולד מהתלות החולנית שפיתחו בגרסאות המבוגרות של עצמם.

עיווית את פניך ממש כפי שעשית בכל פעם שגילית כי רהיט מוכר ואהוב נעלם מנוף הילדות. הברחת את מבטך לחלון, היכן ששבלול טיפס מעברה האחר של זגוגית רטובה מגשם. אתם יודעים, אמרת לכולם, אנשים טיילו גם בזמנים שקדמו להתכתבות. אבל גם לזה היה לרעות מענה: עוזרר, אתה זוכר מה אמרת לנו אחרי האבחון? על זה שאתה רוצה לעלות עכשיו על רכבת הרים?

לא, השבת בתקיפות, בסך הכול אמרתי שלנסיעה ברכבת הרים יש סיכוי של שישים אחוז לפורר אבנים בכליות, אז אולי כדאי לבחון גם את זה כפתרון לפני שרצים לניתוח.

ואתה עדיין לא רואה את הבעיה? קולה עלה בחדוות ניצחון, כאילו הצליחה לפצח אגוז קשה במיוחד. היו לך שבועות ללכת לטפל בתסמינים. במקום זה הסתובבת עם כאבים ודם בשתן ואלוהים יודע מה עוד. וגם אחרי שכבר נקבע לך תור לניתוח, המשכת להתעקש שמה שאתה צריך באמת זה לעלות עכשיו על רכבת הרים. פאקינג רכבת בלונה פארק. אתה באמת לא רואה כאן איזה דפוס בעייתי בקבלת החלטות?

הנחת לעצמך להרפות מהעולם, מהשיחות שמתנהלות באותה אינטנסיביות איתך או בלעדיך. האצבעות שלך טיילו על הצלקת בגב התחתון. גם צלקות יכולות להיות סמנים היסטוריים, חשבת לעצמך, אות לחילופי תקופות: צלקת ניתוח הנפרוליתיאסיס הראשונה, נמשחה למלוכה בפולידין בשנת 68'. מי ייתן ושלטונה הבלעדי יימשך עוד שנים רבות.

התסמינים לא נמשכו שבועות, השבת את עצמך לשיחה, ובסך הכול ניסיתי להסביר שאולי עדיין יש מספיק זמן לטפל בבעיה באופן אחר, עצמאי… אני מבין עכשיו שזו הייתה טעות מצידי. אבל הרי מדובר כאן על עניין אחר, לא בריאותי, ש… – המילים גוועו כשהמבט שלך נדד לעבר המקום שבו אמא ישבה, עדיין שקועה בניסוח המכתב שכתבה. כולם ידעו שהיא מתכתבת עם עצמה. כשהיא שקועה בכתיבה יש לה את המבט המרוכז ההוא, שאתה מזהה מהשנים בהן שיחקה שחמט. אתה ואבא העליתם כל השערה אפשרית לגבי תוכן המכתבים האלה, אבל רק אז, במיטה בבית החולים, הבנת פתאום את מה שהיה אמור להיות מובן מאליו – היא מנהלת משחק בהתכתבות. התבוננת בשאר הנוכחים כדי לראות אם התובנה הכתה במישהו נוסף, שותפים פוטנציאליים לעלבון, אבל כולם נותרו כשהיו. אז עצמת עיניים ושקעת שוב בזיכרונות.

אומרים שהרדמה משפיעה על הזיכרון, אז אולי ערימה או שתיים של זיכרונות רעים התמוטטו במהלך הניתוח וחשפו כמה רגעים ישנים ומעוכים, זיכרונות ילדות דלים, כי פתאום נזכרת בעצמך־הילד מדמיין את עצמו בעתיד. שלב הביניים – אותו גשר בין ההווה לעתיד – לא הטריד אותך בזמנו. זו הרי הייתה בעיה של העתיד. אתה רק היית אחראי על התוכניות. והיו לך תוכניות רבות, והן כולן היו מסודרות ברשימות ארוכות.

ימי האשפוז היו הימים המתישים ביותר שחווית זה זמן רב, ימי ויכוח שוחקים. ולמה בכלל התווכחתם? למה התעקשת? חקרת פנימה, אבל המוח התגלה כעד עוין וסירב לשתף פעולה עם החקירה. איבד כל היגיון (עוד מונח מוזר: "לאבד היגיון". זה הרגיש דווקא הפוך, שההיגיון איבד אותך, שאתה מחכה בסבלנות בערימת האבידות והמציאות לשובו).

האצבעות שלך היו נרדמות ללא סיבה, מאבדות תחושה. בתחילה חשבת שהנמלול הזה שתפס בהן הוא תופעת לוואי של הניתוח, אבל אז הבחנת שהוא מופיע רק כאשר המשפחה נכנסת לחדר.

עוזי, האם שקלת… – אבא השהה את מילותיו, נרתע כהרגלו מהדברים עוד לפני שסיים לומר אותם – האם שקלת את האפשרות שאתה לא רוצה להתכתב כי אתה מפחד שהעתיד לא יענה לך?

בגלל האבנים? הגיחוך שלך נענה בכאב בטן חד. אבא, אתה חושב שהניתוח גרם לי להרהר בשבריריות החיים? במוות הבלתי נמנע של כל בן־תמותה?

זה פחד טבעי לגמרי, הבהיר, וחוץ מזה, תמיד היית בחור קצת… טרוד.

טרוד? העקצוץ הקל של הנמלול התפשט עוד ועוד מעלה. כמעט שמחת לראות את רעות נכנסת לחדר. תן לו לנסוע, היא אמרה פתאום בקול שהזכיר את קולה נטול הרגש של אמא.

נשאת את מבטך לעבר אבא, שעיניו היו מקובעות ברעות. הוא לא אמר מילה, והתובנה שוויתרו עליך חלחלה לאט, נקווית בתוך גוש בגרונך. סתם ככה, הם פשוט הרימו ידיים, השתתקו, מניחים לך לשוטט אל מה שעד לפני רגע היה מבחינתם מוות בטוח.

מה גרם לה לשנות את דעתה? משהו שאמרה לה הגרסה העתידית של עצמה? אני לא חושב. התשובה פשוטה הרבה יותר: כאלה אנחנו, אצלנו במשפחה, לא מסוגלים להניח לנחשולים עזים מדי של רגש לחלוף דרכנו לאורך זמן. בסוף נשרף שם איזה פיוז, ואז אנחנו נעלמים בתוך עצמנו לזמן מה, אדישים להווה.

אבל הגאווה הפגועה שלך נבלמה על ידי ניצני בושה. שאלת את עצמך שוב למה מלכתחילה התנגדת להתכתבות, ולמה בכלל חשוב לך לנסוע דווקא עכשיו – להציץ מעבר לעיקול שביל יווני, כשיש שבילים טובים ממש כאן, קרוב לבית – ופשוט נמאס לך להיות תלוש כל כך, קודם מההיגיון, ועכשיו גם מהמשפחה.

בסדר, פלטת, עדיין בגרון חנוק. אתם צודקים. אני אפתח מסלול התכתבות.

ותבחר גיל שבאמת יוכל להועיל לך לטיול – רעות הדגישה – לא יותר מעשרים שנה קדימה, אבל גם לא קרוב מדי להווה.

בלעת רוק. הנהנת, מזכיר לעצמך שהגאווה שלך היא מחיר זעום תמורת השקט הנפשי המשפחתי, ובחסות שתיקת ההסכמה שהשתררה חשבת לעצמך, הנה הוא, האישור המיוחל. וכל מה שהיית צריך לעשות כדי לזכות בו הוא להבטיח להתכתב עם עצמך. במובן מסוים, זה די מחמיא: לא רק שהם מאמינים שיבוא יום ותהיה אדם אחראי ושקול, אלא שגם תהיה מוכשר מספיק כדי למתן את עצמך במקום שבו הם נכשלו.

אז השלשלאות הוסרו. האבן נגולה מעל כלייתך. אבל לחופש המתהווה התלוותה תחושה חמצמצה. הרגשת סוג של ניכור כשחזרת לזיכרונות הילדות, כאילו גם הם ויתרו עליך. וגם ידעת שמשהו, מעין הבטחה עמומה שבעל פה בינך לבין עצמך, התפורר.

אבל בעוד שהעבר כבר הודיע על פרישתו החד־צדדית, העתיד (זה אתה) עדיין מתמהמה אי שם במשכנו החשוך ונטול הממשות. אז אתה מבין עכשיו? לא הייתה לי ברירה בזמנו אלא לחלץ אותך משם ולכתוב אליך. ואני יודע, זה צבוע: ביקשתי לאפסן את הפרק הקודם בחיי כאן מאחור יחד עם האבנים ולהתחיל פרק חדש בחיים. אבל לשם כך הסכמתי לכפות עליך בדיוק את ההפך – להתכתב עם העבר שלך. להתכתב איתי.

אני יודע שאתה שם. אני יודע שאתה קורא כל מילה שאני שולח. לא נותר לי אלא להפציר בך לזכור שהגבולות שחוצצים בין הזיכרונות שלך נוטים להיטשטש עם הזמן, לזכור שבחלוף עשר שנים אתה כנראה כבר לא מסוגל לראות אותי כאדם אמיתי, אלא רק כמריחה מעוותת של חוויות ומחשבות שהתפזרו ויוחסו לתקופות שונות בחייך. ואם זה נכון, אז המכתב הזה הוא רק תזכורת נוספת בשרשרת של עבר רגעי ומרוח, רחוק וממורמר, סיבה נוספת להתעלם ממני. אבל אולי זו החשכה הלילית הזו, אולי האדישות החדשה שנפלה עליי, שגורמת לי להרגיש דווקא בנוח להידחף קדימה, להיות אורח לא־רצוי עבורך; מישהו שתהום רחבה מפרידה בין הגדה שלו לגדה שלך, ובכל זאת מתעקש לחתור ולנופף כל הדרך אליך. אני מקווה שיום אחד גם אתה תנופף חזרה.

עד שניפגש שנית,

עוזרר