אין הרבה מה לראות בעיירה דינגוול שבסקוטלנד. עסקים קטנים שמתעקשים על מזומן, מסעדות שמנסות למשוך את קומץ התיירים שעוברים שם בדרך לצפון העוד-יותר-רחוק, ושני סופרמרקטים ענקיים שניצבים משני צדי הרחוב.
בין שני הסופרמרקטים, ממש בלב ים האספלט הקמעונאי, עומדת כנסייה שמוקפת בחומת אבן טחובה. בתוך חצר הכנסייה, לצד הקברים והמצבות, ניצבת אבן. במבט ראשון אפשר לחשוב שהיא פשוט מצבה נוספת, ולכן זה בכלל לא מפתיע שבמשך די הרבה שנים אף אחד לא ידע מה האבן הזו אמורה להיות או מנין הגיעה.
בדיעבד התברר שהאבן הזו עתיקה. עתיקה מאוד. עתיקה מהכנסייה, עתיקה אפילו מהעיירה עצמה. האבן הוצבה שם לפני כאלף שנים, וכבר אז הייתה זקנה – חושדים שהפיקטים שהציבו אותה שם ניכסו אותה ממקור קדום הרבה יותר, ככל הנראה מלפני כ-5,000 שנה, אולי אף לפני כן.
למה היא שימשה? קשה לומר, כשם שקשה לקבוע את משמעותם של התחריטים המקוריים על האבן. הייתה לה מהות פעם, לאבן, והמהות הזו השתמרה גם כשהמילים שמתארות אותה אבדו.
זה לא מפתיע למצוא אבנים כאלה בחצרות כנסייה, סיפר לי פעם מדריך מקומי במקום אחר ושוקק חיים הרבה יותר, לפני עשור כמעט. האבנים מקדימות את הכנסיות, שנבנות לידן או סביבן.
זה הגיוני. כשאתה רוצה לכונן סדר בעולם, אתה מצפה להחיל את הסדר שלך על הכל, ובמיוחד על המוקדים הישנים, מוקדי המשיכה והעלייה לרגל שתמיד ממשיכים לדרוש הסבר. ולא רק הסבר, כי אם גם הנגשה: לאפשר לאנשים לגעת במהות הזאת, הלא-מוגדרת, הלא-מילולית, הלא-הגיונית, שהאבן ממשיכה לשמור בתוכה.
לא קשה להחיל היגיון באבן. רק צריך כמה קורות עץ, לבנים ומסמרים. חכו כמה מאות שנים, וההיגיון כבר יחזיק את עצמו. אף אחד כבר לא יזכור שבכלל הייתה שם אבן שצריך לדברר.
לא ציפיתי שהחלק הקשה ביותר בתהליך העריכה יהיה דווקא הסיום. לא היה פשוט לעכל את הידיעה שהיכולת שלי להשפיע על הטקסטים שמלווים אותי כבר כמה שנים מגיעה לסיומה. מה שעזר לי בסופו של דבר להתמודד עם התובנה הזו, הייתה הידיעה שהטקסט עבר תחת עיניהם הבוחנות של אנשים מוכשרים רבים, ומעל הכל עבר את העריכה המצוינת של מירי, שתמיד נתנה לי את ההרגשה שהיא יודעת לדייק את המקום הנכון עבור האבן לשכון בו, ולהימנע מכנסיות מיותרות.
כי בניגוד לעריכה עצמה, המחשבות שלי רצופות כנסיות. כנסיות עם חריגות בנייה קשות, כנסיות ללא היתרי בינוי, כנסיות על כנסיות על כנסיות. כל כך הרבה כנסיות שקל לתעות, להתחיל לפקפק שבכלל יש אבנים אי-שם, מתחת לכל הגגות המחודדים. ואז צריך לבטוח בתהליך הזה, ובאנשים שמלווים אותי בו.
האבן של דינגוול לא השאירה עליי רושם מיוחד, אבל אני מוצא את עצמי נזכר לא מעט בעיירה. אולי כי דינגוול עצמה הפכה עם השנים לאבן, אחת כזו שמספרת על החיפוש אחר אבנים בכנסיות, ומתירה להגיע ואפילו לגעת ממש באבן עצמה. האבן שעדיין עומדת שם, גלויה לעין-כל.
